1. תביעה לפינוי מושכר אשר הוגשה ביום 6.12.10 כאשר תקופת השכירות החוזית הסתיימה ביום 4.8.10. המושכר הוא חנות הנמצאת בקניון קריית הממשלה בבאר-שבע ושם העסק: "No1". חוזה שכירות נחתם בין התובעת לנתבעת מס' 1, ביום 8.8.02 והוארך מעת לעת.
לפני סיום תקופת השכירות החוזית, הודיע מנהל הקניון לנתבעת מס' 1, כי דמי השכירות יעלו. במהלך חודש יוני 2010 פנה הנתבע מס' 2, בעלה של הנתבעת מס' 1, למר יעקב ארד, מנכ"ל הקניון, וביקש להפחית את דמי השכירות החוזיים ובתגובה אמר לו המנכ"ל שדמי השכירות יועלו.
2. ביום 8.7.10 שלחה התובעת לנתבעת מס' 1, הודעה כי עליה לפנות את המושכר בתום תקופת השכירות החוזית (
נספח ד' לכתב התביעה). ביום 15.7.10 פנה בא כוח מטעם הנתבעת מס' 1 לתובעת, באמצעות המנכ"ל מר יעקב ארד, ופירט את השתלשלות חילופי הדברים בין הצדדים בהקשר להארכת חוזה השכירות תוך ציון שכאשר עמדה תקופת השכירות כחודש לפני סיומה, הודע כי תנאי להארכה הוא הגדלת דמי השכירות באופן משמעותי. נטען, כי הנתבעת מס' 1 לא הסכימה להעלאת דמי השכירות ואף סברה כי ההעלאה אינה ריאלית - ללא הואיל, כאשר בדיעבד התברר שהסיבה לדרישה המופרזת היא הכוונה להשכיר את החנות לשוכר אחר - חברה מתחרה לעסק של הנתבעים.
בא כוח הנתבעת אפוא התריע על נזקי הנתבעים והוסיף, כי מרשתו לא תוכל לפנות את החנות בהתראה כה קצרה אך הוסיף:
"21. לפנים משורת הדין, מרשתי תעשה מאמץ להתארגן למציאת מקום חלופי, בתוך תקופה של כ-4 חודשים עד חצי שנה מהיום" (נספח ז' לכתב התביעה).
על אף המסר שעולה מנספח ז' לכתב התביעה כאמור, נעשו ניסיונות ע"י הנתבעים לשנות את התוצאה, כמפורט בכתב התביעה, ללא הצלחה. גם ניסיון להגיע לפשרה על מועד הפינוי לא צלח. בינתיים, החליפו הנתבעים ייצוג לבא כוחם הנוכחי אשר ראה את הדברים אחרת ולפיכך, בהעדר פינוי בפועל ובהעדר יכולת להסדיר מועד פינוי מוסכם, הוגשה התביעה לפי פרק
ט"ז4 לתקסד"א.
3. על פי נתוני התיק האלקטרוני, בא כוח התובעת הגיש ביום 20.1.11 בקשה למתן פסק דין בהעדר כתב הגנה וציין בבקשתו, כי שלח את כתב התביעה בפקס לבא כוח הנתבעים וגם בוצעה מסירה ביום 19.12.10 באמצעות שליח, הן לנתבעים והן לבא כוחם.
כב' הרשם כפכפי נתן ארכה קצרה להגשת כתב הגנה, עד ליום 24.1.11 (
בקשה מס' 2), וזאת בהתבסס על בקשת ב"כ הנתבעים להאריך המועד עד 24.1.11 (
בקשה מס' 1).
ביום 25.1.11 ביקש בא כוח התובעת פסק דין בהעדר כתב הגנה, ונעתר (
החלטת כב' הרשם כפכפי מיום 25.1.11, בקשה מס' 3). אולם באותו יום הוגש כתב הגנה ע"י הנתבעים. לכתב ההגנה צורפו מספר מסמכים וכן תצהיר בג"צי לפיו סעיפים 29-31 לכתב התביעה הם מידיעה אישית ויתר הסעיפים הם לפי "מיטב אמונתי".
זאת בניגוד להוראות
תקנה 215ט(ב) הקובע כי הנתבע יפרט בכתב ההגנה את טיעוניו:
"ויצרף לו תצהירי עדות ראשית של העדים, חוות דעת מומחה, אסמכתאות משפטיות, אם ישנן, ואת המסמכים הנוגעים לעניין הנדון, המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו של הנתבע ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה".
התצהיר הבגצ"י מופיע ב
תקנה 214ג' לתקסד"א, פרק ט"ז1, ולא ב
פרק ט"ז4 העוסק בתביעות לפינוי מושכר.
מכאן החל תהליך במקביל שבו ב"כ התובעת מבקש פסיקתא על פי הנחיה של כב' הרשם כפכפי מיום 25.1.11, וכב' הרשם כפכפי מפנה את ב"כ התובעת לכך שבינתיים הוגש כתב הגנה (
המשך בקשה 3). הליך זה המשיך ב
בקשה מס' 4, אשר החלה כבקשה חוזרת לאישור פסיקתא מיום 22.2.11, ובהמשך ניתנה החלטה ע"י כב' הרשם כפכפי ביום 23.2.11 המופנית לב"כ הנתבעים, כי עליו להגיש בקשה לביטול פסק דין. לפיכך, ביום 2.3.11 הגיש ב"כ הנתבעים תצהיר של עצמו וביום 2.3.11 החליט כב' הרשם כפכפי:
"הואיל וב"כ התובע לא מסר הודעה כי עומד על הגשת בקשה לביטול פסק הדין, יתקיים דיון לגופו של עניין בפני כב' השופטת וולפסון ביום 20.3.11, אלא אם תימסר טרם הדיון הודעה מטעם ב"כ התובע לפיה עומד על הגשת בקשה לביטול פסק הדין. בהעדר הודעה יש לראות את פסק הדין כמבוטל" (בקשה מס' 4).
ביום 4.4.11 הגיש ב"כ הנתבעים בקשה לביטול פסק דין ועיכוב הליכים, כאשר לבקשה הוא מצרף תצהיר מפנה החתום על ידי עו"ד ברבי והנתמך בשורה של מסמכים.
ביום 4.5.11 הגיש ב"כ התובעת תגובה וביום 9.5.11 נדחתה הבקשה ע"י מותב זה מהטעם, כי הבקשה נתמכה בתצהיר מפנה ולא על ידי תצהיר מפורט, כמצוות
תקנה 241 לתקסד"א (
בקשה מס' 5).
ביום 15.5.11 הגיש ב"כ הנתבעים בקשה דחופה לעיון חוזר וצירוף תצהירים מטעם המבקשים, הנתבעים.
ביום 17.5.11 בקשה זו נדחתה (
בקשה מס' 6).
ביום 15.6.11 ביקש ב"כ הנתבעים לתקן את מספר הזיהוי של הנתבע מס' 2 (
בקשה מס' 7).